נגיעה מהעבר

המשפחה המושלמת

בבניין שלנו, בדלת ממול, גרה משפחת שלמות.

אבא, אמא ושלושה ילדים מושלמים.

מדי בוקר נפתחת הדלת שממול ומתוכה פוסע האבא בפסיעות גדולות ונינוחות. לאחר זמן קצר, נפתחת הדלת בשנית, ומתוכה יוצאת האמא בתיקתוק עקבים סולידי ומשאירה אחריה ענן סמיך של בושם. אחרי שהענן מתחיל להתפוגג צצים ממנו שלושה ראשים של ילדים מסורקים, שטופי פנים ומגוהצי מכנסיים.

האמא נכנסת באלגנטיות לרכבה המבריק וריח בשמה מתערבב עם מפיץ ריח לאוטו בניחוח אורנים. ללא דיבורי סרק, (ת'אמת בלי דיבורים בכלל), נכנסים הילדים אחד אחד לאוטו המצוחצח. כשדלתות הרכב נטרקות והמנוע המותנע משמיע פיהוק קטן של חימום (מדובר באוטו מאוד מאוד מנומס שאינו שואג באמצע הרחוב), אני פותחת את דלת ביתי ומגלגלת את ילדיי המתוקים החוצה.

הגדולה נדחפת ראשונה, תיקה הוורוד, הקשור לעגלה שקורסת תחת הנטל, חוסם את המעבר וגורם לכל מי שבא אחריה ליפול בערמה. אחרי התאוששות קצרה ומיומנת, קמים האחרים על רגליהם ופותחים במרתון לעבר כפתור המעלית. מי שלוחץ ראשון הוא הזוכה המאושר. כל האחרים פותחים בבכי צהלתי במיוחד, כפרס ניחומים לאמא. הגדולה אינה מבזבזת זמן בדמעות ומנסה להכניס את מזוודתה הוורודה אל תוך המעלית. אחרי שאגת האם (שלי) נכנסים המורדים לתוך הקופסא הנעה ומתחילים בשנית לריב על הכפתור הנכסף. מזל שבתוך המעלית מדובר בהרבה כפתורים עם מספרים הכתובים עליהם ועוד כפתור עם ציור של מאוורר, ולכן כל אחד יכול ללחוץ כאוות נפשו. וכך אנו עולים לקומה 4, ויורדים ל3, ואחר כך ל2 ול1, ולבסוף מגיעים ל-"ק" המיוחלת. הגדולה יוצאת ראשונה ושוב גורמת למפולת, האמא (אני) פותחת במונולוג קולני על הסקת מסקנות ומתן זכות קדימה להולכי רגל.

הגדולה מהנהנת שהבינה ועוברת לסוף השורה. הקטן קופץ ראשון ומפספס כמה מדרגות. נס גדול היה שם וראשו לא נפתח. הוא מתאקלם מחדש על המדרגה הבאה וממשיך לרדת. אחיו הגדול המתעקש להחזיק את המעיל, התיקייה והתיק בידו הקטנה, ממלמל דברי נזיפה על אלה הבאים לפניו. והשלישית שהיא בעצם השניה בין אחיה, יורדת בשקט מופתי ונעמדת על יד האוטו.

אחרי שהחבורה נוחתת על אדמת חניוננו בשלום, האמא (אני) מתחילה להעמיס את הילדים לתוך האוטו. הגדולה נכנסת ראשונה ותיקה נשאר בחוץ מפאת המקום, הקטן מתחיל לרוץ אחרי היונים ואמו אחריו (מזל שאין עקבים), אחיו הגדול נחפז לתוך האוטו עם כל מרכולתו, ומתחיל לצרוח כשהתיקיה נתקעת בנעל שנתקעת בתוך התיק שתפוס בגלל המעיל. השלישית שהיא בעצם השניה, מפנה לעצמה מקום ונכנסת בסדר מופתי לתוך האוטו.

אחרי 15 דקות של ריצות, צעקות והסברים, חבורת הטרזנים יושבת לה בנחת בתוך האוטו, והאמא מתניעה. ביחד עם שאגת המנוע, השלישית שהיא בעצם השניה, פורצת בבכי קורע לב ואוזן כפרס ניחומים על השתיקות הארוכות שהיא סבלה לאורך כל הדרך. הקטן ואחיו הגדול שיושבים משמאלה ומימינה, מושכים  לה בשיער ומציקים לה עם המרפקים.

האמא (אני) פותחת בנאום צורם אוזניים על מוסר האיחורים ועל אחריות קולקטיבית.

הילדים שותקים ומביטים זה בזה בפליאה. אחרי מספר שניות לא רב חוזרת שלוות הצרחות, הנשיכות והבעיטות למכוניתנו וכך אנו עושים את דרכנו ליעדים העומדים לפנינו על הבוקר.

לפעמים, בשעות הערב, דופקת אצלי השכנה המושלמת. ללוות איזו גוייבה אקזוטית או סתם לחטט לשלומי.

היא עומדת מולי בנעלי הבית הפרוותיות שלה, ומספרת עד כמה הילדים שלה מזוויעים ודורשים, ועד כמה היא מייחלת שיגדלו כבר וייצאו לישיבות.

אני מסתכלת עליה ומתמלאת באושר אלוקי. הבקרים שלי נראים זוועה, קולי צרוד מצרחות, עיניי טרוטות מעייפות, אך לבי מלא באהבה לילדיי המושלמים והמטורזנים.

אני מנסה להגיד לה שילדים אינם חיילים, ושאולי גם היא בגילם היתה קצת שובבה וקצת דורשת. היא מביטה בי ופורצת בצחוק רם שאינו אופייני לה.

"נראה לך?", היא אומרת לי בשאלה, "הוריי חינכו אותנו להיות אנשים אחראיים ורציניים. בלי השתוללויות", מסכמת בגאווה השכנה.

אני מביטה בה שוב, מאחלת לה לילה שקט ורגוע, וסוגרת את דלתי. צחוקה צחוק של כאב היה. צחוק של חסך וחיסרון.

אני פונה לעיסוקיי הרבים והמתישים, ותוך כדי מבטיחה לעצמי שאתן לילדיי זמן לגדול בשמחה ובששון ללא מסדרי חיילים.

שהרי עדיף קול צרוד של אמא מאשר נפש פגועה של ילד... ובין כה וכה אוטוטו הם יתפזרו לישיבות.

-------------------------
הערת המערכת- הקטע פורסם בעבר בעלון השבת "עולם קטן" וכעת מובא לפניכם באופן בלעדי לאתר זה.

___________________________________

השואה שלי

בצעירותי קנאתי באנשים שמתחברים ליום השואה בצורה עמוקה ואמיתית. רציתי גם אני לעמוד בצפירה ולהרגיש את ההרגשה הזאת של חיבור , של שייכות לאבל.

נכון שכולנו יהודים ולכן האבל הזה הוא של כולנו אבל אני רציתי למצוא את עצמי הפרטית שם ,את הקשר שלי ליום הזה ולא מצאתי.

בתור ילדה ,היה מדובר מבחינתי ביום לימודים קצר+צפירה (מתי ב 10 או 11?)+ טקס+ חולצה לבנה+ סרטים ממש ממש עצובים בטלוויזיה.

תמיד יום השואה היה פחות "מועדף" עלי מימי הזיכרון. יום הזיכרון לחללי צה"ל זכה בלבי ליותר אהדה.

מדובר ביום זיכרון "אמיתי", לאנשים אמיתיים שמתו לא מזמן ועדיין נהרגים למען המדינה. אנשים שיכולתי להכיר או אולי אפילו הכרתי.

אני זוכרת את היום הזה שקרה אסון המסוקים.הייתי בתיכון ונושאים חדשותיים נחשבו לנושאים של "זקנים".

ואני מצאתי את עצמי יושבת מול המרקע וצופה בהלוויות והספדים. הרגשתי שהאבל הזה הוא גם שלי. שהחיילים שנהרגו היו חלק ממני.

אני לא אוהבת עצב טלוויזיוני. אני נמנעת מלצפות בסרטי שואה או עדויות. עם זאת, באסון המסוקים ישבתי וצפיתי כי זה היה חלק ממני.

שנים רבות השואה לא היתה חלק ממני. לא הכחשתי את השואה ואת האבל של העם היהודי אליו אני שייכת. לא זלזלתי באותם האנשים שניצלו. זה פשוט לא היה חלק ממני. משהו שהוא מתהלך סביבי אבל לא נכנס להגיד שלום.

 סבא שלי נולד ב 1914, והוא נפטר כשהייתי בת שמונה. הוא היה סבי האחד והיחיד. סבתות יש לי שתיים אבל סבא רק אחד. סבא שלי נולד ברומניה למשפחה יהודית ששמרה על המסורת ובמקום שבו גדל היתה קהילה יהודית גדולה וחמה. הוא היה בחור יפהפה, שחום עור וכהה עיניים. לא מהזן הכי נפוץ באירופה.

הוא אהב לטייל, לנגן בגיטרה, לצלם ולכתוב שירים. מוזר משהו למישהו שנולד ב 1914, מה? אבל מסתבר שגם לסבי היו חיים של ממש.

בגיל 24 הוא נשא אישה,נאטי. בחורה יהודיה שגם אהבה גבעות וטיולים.

עם פרוץ המלחמה הוא התגורר בצי'רנביצי שהיתה שייכת דאז לבסרביה.

האזור לא "זכה" ליחס "מועדף" מצד הנאצים מיד עם פרוץ המלחמה. הם הטילו גזרות סימליות על התושבים יהודים והלא יהודים ובעיקר שמרו על הגבול כדי שלא יברחו.

יום אחד ביולי 1941, הרוסים נכנסו לאזור שסומן מבחינתם כה הבא בתור לטבח בידי הגרמנים. הם גייסו את כל הבחורים הצעירים לצבא האדום ואת המשפחות: זקנים, נשים וילדים השאירו בידי הגורל.

וכך סבי ביום בהיר אחד עזב את הוריו הזקנים, את אחיו המבוגרים ואת אשתו הצעירה והלך לאי שם ביחד עם הצבא האדום.

הוא לא הכיר את שפתם.הוא דיבר רומנית, אידיש וגרמנית. רוסית היתה שפת הסובייטים הרחוקים והזרים.

הוא שימש כחובש בשדות הקרב ואף נפצע מפגז.

אחרי חמישה חודשי לחימה, הממשל הרוסי הגיע למסקנה שאינו מעוניין ש"לוחמים זרים" ילחמו בצבאו.

וכך סבי היהודי והשחום עור, נשלח עם עוד כמה פולנים ורומנים לסיביר הרחוקה והקרה ממולדתו. הוא נחשד בריגול ונאסר עליו לחזור לביתו ולמשפחתו.

תוך חודשים הוא איבד הכל. חברה, שפה, משפחה ,אישה,כבוד.

סבתי, נערה בת ה 18, שהוגלתה עם אחותה הגדולה ואמא האלמנה לסיביר מכיוון פולין, מצאה עבודה במפעל ליצור מכונות. מכיוון שהתקופה תקופת המלחמה היתה והשפה הגרמנית היתה מבוקשת בשוק, היא התקבלה בתור מתורגמנית של המפעל.

סבי שנאלץ איכשהו לכלכל את עצמו במציאות הסיבירית הקרה, עבד באותו המפעל עם עוד כמה פולנים ורומנים שנפלטו ממערך הלוחם בגלל חשד לריגול למען האויב מטעם הממשל.

סבתי היתה היחידה שדיברה בשפתו. היא היתה יהודיה. שהוגלתה.גם היא כמוהו היתה זרה בארץ של זרים.

סבי כתב מכתבים לאשתו ולמשפחתו. אך כל המכתבים היו חוזרים חזרה בזכות הצנזורה הכבדה שהופעלה אותה העת.

לאחר ניסיונות רבים ופניות רבות למשרד הפנים הרוסי בבקשה לחזור למולדתו, סבי קיבל איום מנומק וברור :"אתה לא חוזר לבסרביה חי. אם אתה רוצה לחיות אז כאן. "
והוא נשאר.49  שנה נשאר בתחושה שאף אחד לא שרד.לא הוריו ולא אחיו ולא אשתו.הוא ידע שאחרי שעזב הגרמנים נכנסו לאזור ולקחו את כולם לגטאות, בעיקר לגטו טרנסניסטריה שהיה הכי קרוב והכי גדול למקום ממנו בא.

הוא נפטר, שלושה חודשים לפני יום הנישואין ה 50 שלו לסבתי. הוא נפטר לאחר חמישה ימים מיום עליתו לארץ הקודש.
כל תקוותו היתה לעלות עם משפחתו לפלסטינה. כי בשבילו זו היתה תמיד "פלסטינה" .
הוא לא זכה להכיר ולראות את בני משפחתו שניצלו ועלו לישראל .
הם חיפשו אותו ואפילו פתחו על שמו דף עד ב"יד ושם" משום שהיו בטוחים שלא חזר כי ניספה.
את הסיפור המלא של סבי גיליתי רק לפני כארבע שנים.
ביום בהיר אחד החלטתי שגם אני מחוברת. שאלתי, חקרתי, חיפשתי ,מצאתי קרובים, קשרים והמון עוצמה.
אחרי שנה בדיוק מיום בו התחלתי לחפש את שורשיי נולד בני הקטן, ובריתו נערכה ערב יום האזכרה לסבי.

הוא נקרא על שמו- חיים.