ספורט ואני זה סיפור אהבה- שנאה שנמשך בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.
במשך כשלושה עשורים מחיי עסקתי כמעט בכל ספורט אפשרי.
מחול, רכיבה על אופניים, כדורגל, כדורעף ומה לא.
אני זוכרת את עצמי בתור נערה, מקפידה על הליכות יומיומיות קבועות בפארק העירוני, סתם ככה, בשביל הכיף.
כשהתבגרתי, התחתנתי והפכתי לאמא, הספורט נהיה לאמצעי לשמור על הגזרה, לחזור לגזרה ולהרגיש בן אדם ולא בטטה מהלכת.
ככל שעברו השנים, לאט לאט התעייפתי מהמרוץ הזה (תרתי משמע) אחרי הגזרה שהייתה וכנראה לא תחזור לעולם.
עדיין מצאתי את עצמי משתתפת במשך חמש שנים, שלוש- ארבע פעמים בשבוע, בשיעורי מחול וזומבה. עושה מנוי לחדר כושר ועולה על כל מיני מכשירים שבמצבים מסויימים היו נראים כמכשירי עינויים לכל דבר ועניין.
עד שהתעייפתי סופית ופרשתי.
לגמרי.
בבום.
בשלב מסויים, כשהמחשבות על לעשות ספורט עדיין ניקרו בראשי, החלטתי שמה שיעזור לי לשמור על הכושר הוא מכשיר כושר ביתי.
כן, כן. גם אני נפלתי בזה.
אתם בטח כבר מנחשים איך זה נגמר בינינו (רמז, המכשיר כרגע משמש כקולב/ארון).
בכל אופן, כרגע אני נמצאת בתקופת ההתבטטות שלי.
זזה מאוטו וחזרה.
משתדלת שלא לעלות יותר מקומה וחצי ומקפידה לא לעשות כושר בכלל.
האם אני מאושרת מזה? לא ממש.
עם זאת, עדיין לא מצאתי את מינון הספורט הנכון ואת המחשבה שתדרבן ותיקח אותי אל האתגר הבא- ריצת מרתון!
בכל אופן, אם יש לכם מחשבות ורעיונות שיגרמו לבטטה כמוני, לצאת מהקונכיה ולהתחיל לזוז- אשמח לשמוע.
אז עד התבטטות מוצלחת לכולנו :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה