בדרך לירושלים עוברים בים המלח

לא יוצא לי לנסוע הרבה באוטובוסים, ב"ה.
כשמזדמן לי לנסוע בכלי תחבורה ציבורי שכזה אני תמיד יוצאת מהנסיעה עם איזו חוויה מיוחדת או סיפור חביב.

אתמול עליתי על אוטובוס ירושלים.
איזה כיף ירושלים. הרים, אוויר, נוף, קדושה.
האוטובוס לירושלים הוא ההפך מכל זה.
עמוס, דחוס עם מזגן מטפטף ווילונות מוגפים.

עליתי באחת התחנות הראשונות והתיישבתי להנאתי במקום המעודף עליי במצבים כאלה.
לאט לאט האוטובוס התמלא עוד ועוד. עד שכבר לא היה מקום לשבת וכמה מהנוסעים העבירו את הנסיעה בעמידה.
על ידי התיישבה אישה עם עיניים מחייכות.
עוד לפני שהיא התיישבה היא שמה עלי את בנה בן שנה וקצת הלבוש תכלת בליווי המשפט " אני רגע הולכת לשלם" .

ישר הבנתי שהשכנה החדשה שלי למושב אוהבת לחלוק לשתף ולהפעיל.
לקחת את הפעוט, עשיתי את הפרצוף "אני עייפה" וחיכיתי שהאמא תחזור לקחת ממני את המתולתל.
האמא חזרה ועל פניה הבעת אושר וחיוך מאוזן לאוזן.
"אנחנו נוסעים לים- המלח. מגעים לירושלים ומשם לוקחים אוטובוס לים המלח"- היא ישר שיתפה אותי.

"וואי. דרך ארוכה.." ניסיתי לשמור על דיפלומטיות בסיסית.

השכנה למושב ראתה שממני לא תצא שיחה אז היא פנתה למוישי (מסתבר שלפעוט המתולתל בתכלת קוראים מוישי(.
 "מוישי, רוצה ביסקוויט?" שאלה האמא וישר שלפה סינר וחבילת ביסקוויטים.
מוישי ספק פיהק, ספק גיהק ולקח בהתלהבות כמה מהביסקוויטים. בביסקוויט האחרון הוא החל להשתעמם והחליט לכבד את הנוסעים שמסביב בקצת פירורים.
בעיקר את הכובע של הנוסעת שישבה במושב לפניו.
הנוסעת ניסתה להתנער.
אמא של מוישי מלמלה סליחה והחלה להפעיל את מוישי בחרוזים עם עידוד למחיאת כפיים " מוישי. כ-א-פ-י-י-ם! כל הכבוד למוישי!"- כריזה האם בהתרגשות.
מוישי גירגר בהנאה ופנה לשחק בלשבור את נרתיק המשקפיים של האם, כשהוא מדי פעם נעמד על ברכי האם ונותן צ'פחות קלות על ראש הנוסעת שישבה מקדימה.
הנוסעת החליטה לפנות מקום למישהי אחרת.
ציינתי לפני שזו בהחלט החלטה נבונה.
האמא שראתה את הנולד ישר שלפה מתיקה הענקי משחק הרכבה המתאים לפעוט והחלה להפעיל אותו בחיבור חלקים ומשחקים.
"איזה יופי מוישי!  איזה יופי!
הנה זה ל- ב- ד וזה באאאאאא- י- אאא- ח--- ד" צהלה האם בשמחה.
מוישי החליט שעדיף שני חלקים על הרצפה מאשר אחד ביד והחל לפזר בזריקות אינטנסיביות את המשחק ברחבי האוטובוס כשכל העומדים מתכופפים כל אחד בתורו כדי לאתר את החלק המתגלגל.
לבסוף כל החלקים הגיעו לאם הפעוט היא מילמלה "סליחה" ושלפה למוישי בקבוק מים.
מוישי הגה משהו הדומה למים ותפס את הבקבוק בהתלהבות.
"יופי מוישי!  מא- ייייי- ם" האם כמעט ניטרה במקום מרוב שמחה.
אני ישבתי על ידה וחשבתי שאם אני הייתי נוסעת עם מוישי או עם מישהו בגילו בשני אוטובוסים לים המלח רוב הסיכויים שהיו צריכים להרים אותי מהרצפה ולא את החלקים המתגלגלים.
אין שום סיכוי שבעולם שאני אעשה את זה מתישהו!
אבל אמא של מוישי דווקא נראתה מבסוטה.
ואז הפלאפון שלה צילצל.
האם חיפשה עמוקות בתוך התיק ובו- סינר, משחקים, בקבוק, ביסקוויטים ובטח עוד כמה חפצים שתרם נראו.
הפלאפון נשלף ושרה'לה היתה על הקו.
" אוי. שרה'לה! את לא יודעת מה עובר עלי. הנסיעה הזאת סיוט. מוישי זורק דברים, מורח עלי הכל, רוצה לישון ולא מצליח ובטח הוא ירדם כשנצטרך לרדת"- אמרה האם באוטוסטרדה.

אני פתחתי את אוזניי לרווחה ולא האמנתי למה שאני שומעת.
סיוט? על מה היא מדברת?
זו האם שמקפצת פה בעליזות כבר שעה ועשרה ומפעילה את האוטובוס בגימבורי-נוסעים?
מסתבר שלפעמים מה שרואים זה לא מה שבאמת מתחולל מבפנים. 

אני מאוד נהנתי ממוישי ושמחתי ששרה'לה התקשרה.
אחרת היתי יורדת מהאוטובוס במחשבה שבאמת יש אימהות שנוסעות עם פעוט בן שנה פלוס בשני אוטובוסים לים המלח וממש נהנות מזה.