בצעירותי קנאתי באנשים שמתחברים ליום השואה בצורה עמוקה ואמיתית.
רציתי גם אני לעמוד בצפירה ולהרגיש את ההתרגשות הזאת של חיבור, של שייכות לאבל.
רציתי גם אני לעמוד בצפירה ולהרגיש את ההתרגשות הזאת של חיבור, של שייכות לאבל.
נכון שכולנו יהודים ולכן האבל הזה הוא של כולנו אבל אני רציתי למצוא איפה אני בזה, את הקשר שלי אישית ליום הזה ולא מצאתי.
בשבילי בתור ילדה היה מדובר ביום לימודים קצר + צפירה (מתי זה? ב- 10:00 בבוקר או ב- 11:00? שמישהו כבר יחליט)
+ טקס
+ חולצה לבנה
+ סרטים ממש ממש עצובים בטלוויזיה.
+ טקס
+ חולצה לבנה
+ סרטים ממש ממש עצובים בטלוויזיה.
תמיד יום השואה היה פחות "מועדף" עלי מימי הזיכרון לחללי צה"ל.
שהרי יום הזיכרון לחללי צה"ל הנו יום זיכרון "אמיתי", לאנשים אמיתיים שמתו לא מזמן ועדיין נהרגים למען המדינה. אנשים שיכולתי להכיר או אולי אפילו הכרתי.
שהרי יום הזיכרון לחללי צה"ל הנו יום זיכרון "אמיתי", לאנשים אמיתיים שמתו לא מזמן ועדיין נהרגים למען המדינה. אנשים שיכולתי להכיר או אולי אפילו הכרתי.
אני זוכרת את היום של אסון המסוקים.
הייתי בתיכון ונושאים חדשותיים נחשבו לנושאים של "זקנים".
הייתי בתיכון ונושאים חדשותיים נחשבו לנושאים של "זקנים".
ואני מצאתי את עצמי יושבת מול המרקע וצופה בהלוויות והספדים. הרגשתי שהאבל הזה הוא גם שלי. שהחיילים שנהרגו היו חלק ממני. כאבתי את כאב המשפחות וזכרתי שמות הנופלים.
אני לא אוהבת עצב טלוויזיוני.אני נמנעת מלצפות בסרטי שואה או עדויות.
עם זאת, באסון המסוקים ישבתי וצפיתי כי זה היה חלק ממני.
שנים רבות השואה לא הייתה חלק ממני.... או שהיא הייתה אבל העדפתי לא לתת לה מקום.
כמשהו שמתהלך סביבי אבל לא נכנס פנימה להגיד שלום.
כמשהו שמתהלך סביבי אבל לא נכנס פנימה להגיד שלום.
סבא שלי נולד ב 1914,והוא נפטר כשהייתי בת שמונה.
הוא היה סבי האחד והיחיד.
סבתות יש לי שתיים אבל סבא- רק אחד.
דברים רבים למדתי ממנו בשנים הבודדות שהוא היה על ידי.
הרבה ממה שאני זה בזכותו.
סבא שלי נולד ברומניה למשפחה יהודית ששמרה על המסורת ובמקום שבו גדל הייתה קהילה יהודית גדולה וחמה. הוא היה בחור יפה תואר, שחום עור וכהה עיניים. לא מהזן הכי נפוץ באירופה.
הוא אהב לטייל, לנגן בגיטרה, לצלם ולכתוב שירים. תחביבים קצת מוזרים למישהו שנולד ב 1914 :-)
מסתבר שגם לסבי היו חיים של ממש.
מסתבר שגם לסבי היו חיים של ממש.
בגיל 24 הוא נשא לאישה את נאטי. בחורה יהודיה שגם אהבה גבעות וטיולים.
עם פרוץ המלחמה הוא התגורר בצי'רנוביצי שאז הייתה חלק מבסרבייה.
הגרמנים לא נתנו "יחס אישי" לאזור בו הוא גר. הם שמרו את זה לאחר כך. כל מה שהם עשו זה להטיל גזרות "סימליות" על התושבים יהודים וגם על הלא יהודים ולשמור על הגבול מפני אלה הרוצים לברוח.
יום אחד ביולי 1941, נכנס הצבא האדום לאזור שסומן מבחינתו כאזור הבא בתור לטבח וכיבוש על ידי הגרמנים. הרוסים גייסו את כל הבחורים הצעירים לצבא האדום ואת המשפחות: זקנים, נשים וילדים השאירו בידי הגורל. כלומר, לקינוח לגרמנים.
ביום בהיר אחד עזב סבי את הוריו המבוגרים, את אחיו הגדולים ואת אשתו הצעירה והלך לשום מקום עם הצבא האדום.
הוא לא הכיר את שפתם. הוא דיבר רומנית, אידיש וגרמנית. רוסית הייתה שפת הסובייטים הרחוקים והזרים.
הוא שימש כחובש בשדות הקרב ואף נפצע מפגז.
אחרי חמישה חודשי לחימה, הממשל הרוסי הגיע למסקנה שאינו מעוניין ש"לוחמים זרים" ילחמו בצבאו.
וכך סבי שחום העור, נשלח עם "הבוגדים" כמוהו- יהודים, פולנים ורומנים, לסיביר הרחוקה.
הוא נחשד בריגול ונאסר עליו לחזור לביתו ולמשפחתו.
הוא נחשד בריגול ונאסר עליו לחזור לביתו ולמשפחתו.
תוך חודשים הוא איבד הכל.
קהילה, שפה, משפחה, אישה, חיים.
קהילה, שפה, משפחה, אישה, חיים.
סבתי, נערה בת ה 18, שהוגלתה עם אחותה הגדולה ואמה האלמנה לסיביר מכיוון פולין, מצאה עבודה במפעל ליצור מכונות. מכיוון שהאויב הגרמני דיבר גרמנית, השפה הגרמנית הייתה מבוקשת עד מאוד. סבתי שהייתה דוברת השפה, התקבלה בתור מתורגמנית של המפעל.
סבי שנאלץ איכשהו לכלכל את עצמו במציאות הסיבירית הקרה, עבד באותו המפעל עם עוד כמה פולנים ורומנים שנפלטו ממערך הלוחם.
סבתי הייתה היחידה שדיברה בשפתו.
היא הייתה יהודיה שהוגלתה.
גם היא כמוהו הייתה זרה בארץ של זרים.
היא הייתה יהודיה שהוגלתה.
גם היא כמוהו הייתה זרה בארץ של זרים.
סבי לא שכח את משפחתו. הוא כתב מכתבים רבים ובקביעות ניסה ליצור קשר עם אשתו.
הצנזורה הכבדה שהופעלה באותה העת לא אפשרה העברת שום מידע לשטח שנמצא תחת שלטון האויב. המכתבים לא הגיעו ליעדם ותמיד היו חוזרים חזרה.
לאחר ניסיונות רבים ופניות רבות למשרד הפנים הרוסי בבקשה לחזור למולדתו,הצנזורה הכבדה שהופעלה באותה העת לא אפשרה העברת שום מידע לשטח שנמצא תחת שלטון האויב. המכתבים לא הגיעו ליעדם ותמיד היו חוזרים חזרה.
סבי קיבל איום מנומק וברור :"לבסרבייה, כחי אתה לא חוזר. אם אתה רוצה לחיות- רק כאן".
אז הוא נשאר.
הוא נשאר שם 49 שנה וחי כל ימיו בהרגשה שכל מי שאהב פעם- לא שרד.
לא הוריו ולא אחיו ולא אשתו.
הוא שמע שאחרי שהוא עזב, הגרמנים נכנסו לאזור ולקחו את כולם לגטאות, בעיקר לגטו טרנסניסטריה שהיה הכי קרוב והכי גדול למקום ממנו בא.
הוא נפטר לאחר חמישה ימים מיום עלייתו לארץ הקודש.
כל תקוותו הייתה לעלות עם משפחתו לפלסטינה.
כי בשבילו זה תמיד היה "פלסטינה" .
הוא לא זכה להכיר ולראות את בני משפחתו שניצלו ועלו לארץ.
הם חיפשו אותו ואפילו פתחו על שמו דף עד ב"יד ושם" משום שהיו בטוחים שלא חזר אליהם כי ניספה.
את הסיפור המלא של סבי גיליתי "במקרה".
ביום בהיר אחד קמתי והרגשתי צורך פתאומי לחקור, לדעת ולהכיר את הכי קרוב, יותר מקרוב.
גיליתי המון.
עולם שלם גיליתי.
הייתי נותנת המון על מנת להחזיר אותו לכאן, אפילו ליום אחד, ולבשר לו את מה שהוא חיכה לשמוע עשרות שנים.
יש לך משפחה!
הם הצליחו להינצל!
הם כאן!
הם זכרו אותך וחיכו שתחזור!
אחרי שנה בדיוק מיום בו התחלתי לחפש את שורשיי, נולד בני הצעיר. בריתו נערכה ערב יום האזכרה לסבי.
הוא נקרא על שמו - חיים.
ולגבי נאטי היקרה, אשתו הראשונה של סבי, גורלה פחות ידוע.
נאטי היא תעלומה. היא כנראה לא שרדה. היא כנראה חיכתה. חיכתה לו שיחזור. חיכתה שיימצא אותה.
נאטי שלא הכרתי ואני כה מתחברת אליה.
נאטי שלא זכתה לעלות לארץ ולהיקבר בסמוך לבעלה.
נאטי שיש על שמה דף עד ב"יד ושם" ויש מישהי שחושבת עליה כמעט בכל יום וזוכרת שבזכות הוויתור שלה- אנחנו כאן.
הפוסט נכתב לע"נ סבי היקר- חיים הרש נודלמן בן שנדל וקלמן
ולע"נ נאטי היקרה שאת שמה המלא אני לא יודעת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה