הכנסת אורחים בנוסח אחר

שנים לא היה לנו אוטו.

רגע.

עלי לדייק.

בהיותי רווקה חופשיה ומשוחררת היה לי אוטו קטן וחמוד שלקח אותי לכל קניון שהיה ברדיוס סביר מבית הוריי.

לאחר שהתחתנתי...

אוקיי. הבנתן, נכון?

אז כפי שאמרתי, שנים לא היה לנו אוטו.

עד שלא נולד הבן השלישי לא נשברנו והמשכנו ללכת ברגל+ בטרמפים+ באוטובוסים+ השכרות רכב, לכל מקום ובכל זמן.

אחרי שנולד הילד השלישי הוחלט שדי לסבול והגיע הזמן להשתדרג לארבעה גלגלים והגה.

כשקנינו את האוטו הראשון שלנו, הבטחנו זה לזו (הכוונה אני לבעלי והוא לי. לא לאוטו!) שאם נראה טרמפיסטים עייפים או אנשים נטושים בצדי הכביש, בע"ה בלי נדר אי"ה – נעזור להם להגיע ליעדם.

וכך היה.

עם השנים החלפנו כמה וכמה רכבים ותמיד הקפדנו על הכנסת אורחים בלב רחב.

לכן יצא שברכב שלנו ביקרו המון אנשים, נשים וטף ואפילו כמה בע"ח.

מי שמכיר אותי יודע כמה זמן ביום אני מבלה ברכב.

ומי שטרם מכיר אותי ורוצה לפגוש אותי (אלה שמכירים כבר ירדה להם ההתלהבות מפגישות איתי... ואני לא יכולה להאשים אותם. גם אני לא תמיד שמחה להיפגש עם עצמי.... נחזור לענייננו...)
אז מי שרוצה לפגוש אותי שפשוט ייקח את רכבו ויסע- כך בטוח ניפגש מתישהו באחד הצמתים.

בקיצור, אני מבלה ברכב המון.

הילדים שלי מבלים אצלי ברכב המון.

החטיפים של הילדים שלי מבלים אצלי ברכב המון.

היצירות מהגנים עם הפייטים והפלסטלינה גם שם.

שקיות שוקו.

עטיפות וופלים מצופים.

נעשה את זה יותר פשוט.
עיצמו שנייה את העיניים ודמיינו את כל הדברים שיכולים ללכלך- כל זה מבלה אצלי קבוע באוטו.

ולמרות זאת, זה לא מנע מאף אחד, אף פעם לקחת איתי טרמפ. ולא רק זה! פעם אחת לקחתי טרמפיסט כל כך אסיר תודה שהוא היה מוכן לנסוע איתי כשמאחורה הכלב שלי נושף בעורפו.

באופן ישיר. ממש ככה.

אבל, תמיד החיים מביאים לנו הפתעות לא צפויות.

למשל כמו ההפתעה שקרתה לי השבוע.

בעודי יוצאת מהישוב עם הרכב, זיהיתי אישה עם תיקים העומדת ומושיטה את ידה לטרמפ.

אצלנו בישוב, כמו בהרבה מהישובים, כדי להגיע לציביליזציה צריך להשקיע, ולכן נושא הטרמפים מאוד מוכר וידוע לכולם.

תמיד עוצרים.

אז עצרתי.

פתחתי חלון ושאלתי מהו יעדה. באופן מפתיע היא רצתה להגיע עד המחסום. (שזה אומר בשפה העברית, להגיע לאזור בו לא מסתובבים בצדי הכביש כבשים ובני דודים).

כמובן שאמרתי "ברוכה הבאה" וחיכיתי שהאישה תכנס.

היא פתחה את הדלת, התלבטה התלבטה סגרה.
פתחה את הדלת האחורית, התלבטה התלבטה סגרה.
עשתה סיבוב, שוב פתחה, שוב התלבטה, שוב סגרה.

"סליחה", היא פנתה אליי בנימה מתנצלת,
"נראה לי שאקח את הטרמפ הבא...".

זרקתי מבט על המושבים.
לא ראיתי משהו מיוחד.
קצת שוקולד יבש לא הרג אף אחד.

"אני פשוט עם שמלה לבנה... ". צודקת.
פתאום שמתי לב שהיא אכן לבושה בלבן צח.

יכול להיות שבאמת כתם שוקולד עכור לא יבוא טוב על כזו שמלה.

הטרמפיסטית מלמלה עוד כמה מילות התנצלות ושחררה אותי לדרכי.

אז מהיום הכלל שלנו, שלי ושל בעלי, השתנה ל- אנחנו שמחים לקחת טרמפיסטים ליעדם אבל-

אם אתם במקרה כלה בדרך לחופתה,

שפן עם פרווה לבנה,

חסיד הלובש חלוק של יום כיפור-

עזבו, חפשו טרמפ אחר.
למענכם. לא למעננו.