כשהייתי בת 5 וחצי
הגעתי להחלטה.
מבחינתם של הוריי
זה היה רק עניין של זמן.
מאז ומתמיד היה ברור גם להם וגם לי שבבוא היום יהיה עלי
לבחור כלי נגינה והם כבר ידאגו למורה.
בגיל 5 וחצי בחרתי
ללא התלבטות מרובה.
כלי נשיפה תמיד
נראו בעיניי כזן מוזר, וכל האנשים הגדולים האלה שמנפחים את הפה באוויר כדי להפיק
איזה צליל - בעיניי זה נראה כסחיטה לאור היום, או שאתה כלי שמנגן או שלא. למה
להכריח אנשים להוציא את האוויר האחרון מגרונם?
כלי מיתר גם לא זכו
אצלי לאהדה מרובה, וזאת בעקבות המקרה הלא כל כך נעים בו הייתי הגורם המרכזי, כאשר
בטיפשותי רציתי לפרוט על איזה צ'לו ענק בחנות לכלי נגינה, והמיתר שלו פשוט נקרע
תחת אצבעותיי הקטנות.
המוכר לא הסתיר את
זעמו, ואני הבנתי שאני לא בנויה לנגן על מיתרים של אף אחד. אני צריכה משהו יותר
יציב, קבוע , גדול. משהו שמפיק צלילים צלולים ומגוונים.
אני בחרתי בפסנתר.
אצל בת דודתי
הגדולה ממני ב-6 שנים עמד פסנתר ישן ושחור באמצע הסלון.
היא הייתה הכישרון המנגן,
והפסנתר שלה היה ה-כלי של הכישרון המנגן. אסור היה לגעת בו או לנשום על ידו.
את קלידיו
הלבנים יכולתי רק לראות מעבר לגבה של בת דודתי המנגנת. כך לאט לאט נרקמה בלבי
התקווה שאולי יום אחד יהיה גם לי פסנתר משלי.
הוריי ניסו לשכנע
אותי ללכת על כלי שלא מצריך הובלה, שירותי מנוף ו-8 בלטות באמצע הבית.
אך אני לא
ויתרתי. וכך בגיל 5 וחצי זכיתי בפסנתר משלי.
זה היה הנכס היחיד
שהיה אמיתי, של "גדולים".
לא צעצוע ולא משחק חברה. כלי של ממש ורק שלי.
הרי
בביתי חוץ ממני אף אחד לא ידע לנגן עליו. טוב, גם אני לא ממש ידעתי, אבל זה היה רק
עניין של זמן.
הפסנתר שלי היה
בצבע חום בהיר, עם חריטת זהב של שמו (ליתר דיוק, שם החברה שייצרה אותו) בצידו
השמאלי.
הפסנתר שלי היה מצופה לקה מבריקה והפיק את הצלילים הכי צלולים שאי פעם
שמעתי.
הפסנתר הישן והשחור
של בת דודתי לא היה מצופה לקה, ועבר הרבה זמן מאז שכיוונו את צליליו.
הייתי גאה בפסנתר
שלי.
במהרה הוריי מצאו
לי מורה אליה הייתי הולכת פעם בשבוע, רכשו לי את ספרי התווים המתאימים, והתחלתי
לנגן.
ידעתי לנגן יצירות
עם יד אחת ועם שתי ידיים, ואפילו יצירות שהתפרסו על שני עמודים בספר התווים שלי.
כעבור שנתיים הוריי
קיבלו החלטה לעבור דירה לפריפריה רחוקה.
התבשרתי בבשורה קשה
לעיכול על גורלו המר של פסנתרי הנאמן, שכנראה יימכר בגלל משקלו וגודלו.
גם מורתי
כבר לא תהיה מורתי, לא בגלל משקלה, אלא בגלל המרחק.
סירבתי להחלטה בכל
כוחי ובעיקר בקול בכי קורע אוזניים, וכשביקשו ממני להפסיק סחטתי מבעלי הסמכות
הבטחה שלא משנה מה, עם הזמן יקנו לי פסנתר חדש ואני אחדש את לימודיי.
אחי הקטן לקח את
הגזרה שנפלה עליו ברוח הרבה יותר טובה ממני.
הוא בחר לנגן
בכינור.
אמרתי להוריי שילד בן 4 לא יכול לקבל כאלו החלטות בראש שקול וכדאי שיחכה
לפחות לגילי (5 וחצי), אבל הם נתנו לו לבחור.
למזלם, כלי נגינתו הדי חנוני בעיניי,
לא תפס הרבה מקום.
ת'אמת בגלל גדלו הקטן של אחי, גם כינורו נראה זערורי ביותר, ואם
לא הייתי יודעת כמה הכלי הזערורי הזה עלה להוריי, יכולתי בקלות לחשוב שמדובר
בצעצוע.
אחי לא ממש התלהב
ללכת לשיעורי כינור אצל מורתו הקשוחה, ובטח ובטח להתאמן מרצונו החופשי בבית.
הוא
העדיף לטפס על משקופים או להשתולל עם אחותו המלומדת.
כשהוא התבשר על ההפסקה
בשיעורים הייתה זו מבחינתו יציאה לחופשי.
את כלי נגינתו הוחלט לשמור, כדי שאולי גם
הוא יום אחד יחזור לאחוז בקשת מזנב סוס, ולא על מנת לגרש זבובים.
אחי לא התכוון
לחזור לשיעורי כינור, ולי, מנגד, לקח כשנתיים לגרום להוריי לקיים את הבטחתם.
בגיל 10 קיבלתי את
פסנתרי השני.
הוא היה מאוד דומה
לקודמו, בצבע חום בהיר ומבריק מלקה. שמו החרוט היה שונה, והיו לו 3 דוושות ולא 2
כמו לקודמו.
לקח לי זמן להתרגל
אליו, אבל אחרי שבוע הרגשתי שאני והוא לעד.
הוריי מצאו לי מורה
חדשה - לריסה.
לריסה הייתה מוכרת בחנות ובזמנה הפנוי פסנתרנית או להפך.
היו לה ציפורניים
ארוכות, צבועות באופן קבוע בורוד פנינה, וכשהיא הייתה מנגנת היה נשמע קול תקתוק ציפורניים.
בהתחלה היה לי קצת מוזר לשבת עם לריסה על יד הפסנתר.
המורה הקודמת שלי הייתה
פסנתרנית מחוננת וידועה במקצועה בקונסרבטוריון, וציפורניים צבועות לא באו אצלה בחשבון.
לריסה הייתה כייפית.
היא לימדה אותי יצירות חדשות, שחלקן התפרסו על ארבעה עמודים ויותר.
היא הייתה באה
פעמיים בשבוע, והיינו יושבות כל אחת במקומה ומנגנות. לפעמים יחד ולפעמים תור תור.
כעבור שנתיים הוריי
החליטו שמגורים בפריפריה זה לא בשבילם ולכן עוברים לתל אביב.
הפסנתר השני שלי
עמד להימכר כמו קודמו, והפעם לא משנה כמה בכיתי אך הבטחה על קניה מחודשת לא
קיבלתי.
ביום המעבר, אחרי
שכל הבית היה כבר ארוז ובמשאית בדרך לתל אביב, אני נשארתי לי לבדי לכמה דקות בדירה
הריקה עם פסנתרי האהוב, שעמד וחיכה להובלה אחרת שתיקח אותו לבעליו החדשים.
ניגנתי
בו בפעם האחרונה, וצליליו נשמעו כה רמים וגבוהים בגלל ההד, שזה היה יותר ממקסים.
וכך מצאתי את עצמי
בגיל 12 בתל אביב, עם אורגנית פלסטיק שחורה שהייתה אמורה להחליף את פסנתרי או לנחם
אותי באבלי.
הוריי השקיעו באורגנית הפלסטיק.
הם בחרו את זאת עם הרבה פונקציות, אורות
מהבהבים ואחריות לשנה. יכולתי לנגן עליה ולשמוע נגינת גיטרה, תופים וחצוצרה יחד,
אבל מי בכלל רצה את כל זה?
צליל הפסנתר שהיא
הפיקה היה מכני, ונלווה אליו קול לוואי, שהזכיר לי כלי נגינה שמוכרים בחנויות
צעצועים.
לא אהבתי את ה"פסנתר" החדש שלי, ולמרות זאת החלטתי שעדיין אני
מקפידה לנגן עליו מדי פעם, רק כדי לא לשכוח את תורת הנגינה למען הפסנתר האחר, החדש,
שעוד יהיה לי.
בשנתה הראשונה של
האורגנית אצלי הייתי מנגנת פעם בשבוע.
בשנתה השנייה הייתי מנגנת בה פעם בחודש,
ובשנתה השלישית בקושי הייתי מוציאה אותה מהקופסא שלה, שם היא נשמרה ביום יום.
לאט לאט היצירות שהייתי
מנגנת בעיניים עצומות, נשכחו מראשי ומאצבעותיי.
ורק החלום על הפסנתר האחר עדיין
נשאר.
לפני שלוש שנים
הוזמנו למסיבת בת המצווה של אחיינית של בעלי. ילדה חמודה בת 12 שקפצה עם חברותיה ושמחה
בשמחתה. לאחר המנה העיקרית, הילדה התיישבה על יד הקלידים של התקליטן והחלה לנגן.
אבל מה זה לנגן???
יצירות
שלמות!!!!
אחת אחרי השנייה.
בלי הפסקה ובלי בושה באמצע.
ישבתי שם נחרדת
ונפעמת גם יחד.
הרגשתי כאילו שמו לי ראי - מה יכולתי להיות ומה הדחקתי.
לאחר ששבנו הביתה,
הכרזתי בפה מלא כמו שרק אני יודעת, שבעוד חודשיים, גג שלושה, יהיה לי פסנתר משלי.
בעלי, שכבר רגיל
להצהרות ולביצועים, רק הנהן בראשו והצביע על הפינה הפנויה שעל יד החלון.
"שם?"
"שם זה
סבבה!"
אחרי שלושה חודשים
עמד שם הפסנתר שלי.
שחור, מבריק, עם
קלידים לבנים ושמו מתנוסס עליו בזהב.
עם הזמן הבנתי
שאותו אני אוהבת הכי הרבה מבין כל הפסנתרים שהיו לי.
הוא החלום והוא
ההגשמה.
אותו אני בחרתי, אני קניתי (טוב, נו.. בעלי...), אני הבאתי (גם בעלי), ואני מסירה ממנו אבק באהבה
גדולה (לקטע הזה בעלי פחות מתחבר).
והוא שלי עכשיו.
רק
שלי.
מדי פעם אני נותנת לכמה אצבעות קטנות לעשות בו התעללות קצרה ככה בקטנה, בשביל
החינוך.
אבל כולם יודעים שזה הפסנתר שלי.
חלום שהתגשם אחרי
שלושים שנה.
אין אין אין כמו חלומות שמתגשמים!!! :-*
השבמחקנכון!!!!! הכי כיף שבעולם!
מחק